תולעת הפארק:
תולעת הפארק (בשמה הלטיני נקראת ספירוצרקה לופי) הינה טפיל נפוץ שמסכן את חיי הכלבים בישראל. אורך התולעת הנקבית עומד על כשבעה ס"מ, בעוד שאורך הזכר קצר יותר ואורכו כשלושה ס"מ).
התולעת התגלתה בישראל לראשונה בסביבות שנת 1994 בפארק הספארי ברמת-גן, ולאחר מכן גם בפארק הירקון ובפארק הלאומי ברמת-גן ומכאן שמה העברי. בשנים שחלפו מאז, התפשטה התולעת והגיעה גם לצפון הארץ.
מי עלול להידבק בתולעת הפארק?
כלבים הם בעלי-החיים העיקריים שנדבקים בטפיל זה בעיקר בגלל אופיים ונטייתם לאכול שאריות, פגרים וכיוב'. כלבים אחרים, כגון זאבים, חשופים אף הם להידבקות. בחו"ל דווח גם על הידבקות של חתולים.
כיצד נדבקים?
לכלבים רבים יש דחף לחפש מזון בחוץ (גם כאשר הם שבעים) כגון שאריות מזון, פגרים של ציפורים, מכרסמים קטנים, צואת כלבים וחתולים ועוד. גם חיפושיות זבל נמשכות לחומרים הללו ולעיתים נבלעות בטעות על-ידי הכלב. אם החיפושית נגועה בתולעת הפארק, או שהכלב יאכל בעל-חיים שאכל חיפושית זבל, הכלב יידבק. בגופן של חיפושיות הזבל ישנם זחלים מיקרוסקופיים של תולעת הפארק. הזחלים משתחררים בתהליך העיכול בקיבתו של הכלב ומשם מתחילים בנדידה אל אבי העורקים. משם, הם ממשיכים לנדוד אל דופן הוושט (צינור הבליעה), מתפתחים והופכים לתולעים בוגרות. תהליך הנדידה אורך מספר חודשים והטיפול המונע נועד לחסל את התולעת בטרם השלימה את נדידתה.
התולעים הבוגרות לעיתים "טועות" בדרכן ומגיעות אל קנה הנשימה/ קרום הריאות/ קיבה/ כליות/חוט השדרה ומתחת לעור (במקום אל הוושט). תולעים בוגרות שחיות בדופן הוושט גורמות להיווצרות גוש בו הן חיות. גוש זה נקרא גרנולומה. הן מטילות ביצים המופרשות החוצה אל הסביבה בצואה או בקיא וכך מרחיבות את מעגל ההדבקה לכלבים ולחיפושיות זבל נוספות.
תסמיני תולעת הפארק:
כלבים רבים שנדבקו לא יראו תסמינים משך תקופה ארוכה, עד שהנזק שהתולעת גרמה מחמיר.
התסמינים מאוד מגוונים ותלויים בשלב המחלה ובמסלול הנדידה שעברו התולעים.
נזקי נדידת הזוחלים:
פגיעה ברקמות דרכן נדדה התולעת. מאחר והתולעת נודדת גם דרך כלי הדם, ייתכן קרע שעלול להוביל לדימום פתאומי וקטלני.
נזקי התולעת הבוגרת:
תלוי במיקום בו התיישבה התולעת. התסמינים העשויים להופיע הינם: רגורגיטציה (פליטת מזון שהצטבר בוושט), הקאות (פליטת חומר מהקיבה) חוזרות ונישנות עד לכדי ירידה במשקל של הכלב, שלשולים, קשיי בליעה, הפרשת ריר, קשיי נשימה, שיתוק, דימום פנימי, שיעולים ועוד.
כיצד מאבחנים כלב שנגוע בתולעת הפארק?
ברוב המוחלט של המקרים מדובר בכלב שלא מטופל באופן שגרתי נגד תולעת הפארק. מעבר לתסמינים החיצוניים וההיסטוריה, ישנן 2 דרכים עיקריות שבאמצעותן ניתן לבצע את תהליך האיבחון:
בדיקת צואה:
המטרה הינה למצוא ביצים ייחודיות של התולעת בצואה. עלותה של בדיקה זו זולה יחסית ולא מעיקה על הכלב. חסרונה בכל שהביצים לא מופרשות באופן רציף אל הצואה ולכן אם לא נראו ביצים אין זה מוכיח בוודאות מוחלטת שהכלב לא נושא את התולעת.
הדמיה:
בדיקת אנדוסקופיה מאפשרת לראות את חלל הוושט ולחפש גרנולומות או תולעים הבולטות מהדופן. בדיקה זו יעילה יותר מבדיקת צואה (וגם יקרה יותר) אך דורשת הרדמה כללית והפניה אל מומחה.
צילומי רנטגן:
לעיתים מבצעים בנוסף גם צילומי רנטגן בכדי לבדוק נזק אפשרי לעמוד השדרה, וושט, ריאות ועוד. הצילום יראה שינויים מתקדמים שגרמה המחלה אך עלול לפספס אותה בשלביה המוקדמים.
טיפול בכלב שנדבק:
הכלב יטופל בחומר המשמיד תולעים וזחלים במינון ובתדירות גבוהה. ישנם מספר חומרים העומדים לשם כך במרפאתנו לצורך הטיפול. במקביל, יש לתת לכלב טיפול תומך וספציפי בהתאם לתסמינים מהם הוא סובל. במקרים מסוימים ייתכן ויהיה צורך בניתוח בכדי לתקן את הנזק שגרמה התולעת.
מניעת הדבקה בתולעת:
*כיום מקובל להזריק לכלב תרופה שהורגת את הטפיל פעם בחודש עד שלושה חודשים, במינון מניעתי שמחושב לפי משקל הכלב.
* הגנת הכלב באמצעות זמם (מחסום פה) שימנע ממנו לאכול "מציאות" בזמן הטיול ולהידבק.
* איסוף צואת הכלב בזמן טיול (למען כלבים אחרים וגם למען הולכי הרגל).
לסיום,
טיפול מנע כנגד תולעת הפארק יעניק לכם ולכלביכם הגנה.
זיכרו, כלב שמרים ואוכל "מציאות" בזמן הטיול נחשף לסכנת התולעת הקטלנית ואף לסכנות נוספות (לדוגמא, אכילת מזון מורעל), לכן מומלץ באופן שגרתי למנוע מכלבינו האהובים להסתכן ולא לאפשר להם "לאכול בחוץ".
לקריאה נוספת על טפילים ומזיקים אחרים לכלבכם ליחצו כאן